בס"ד
יעל קמה בבוקר וידעה שהפעם היא לא תתחמק מבית הספר ומפגישה רצינית עם השופט שתפס אותה גונבת בלייב.
את האופניים היא החזירה עם התנצלות והכל באשמתו של השופט.
היא התלבשה, אמרה להתראות לרוז אימה שישבה מרוסקת על הספא, כמו כל יום מאז מותו של גדי.
היא הלכה לאורך המדרכה מביטה ברצפה, היא לא שמה לב ולפתע נפלה אחורה, כל שיערה השטני עף אחורה והתלכלך מזוהמת הרצפה.
"אני כל כך מצטער!" נער עם שיער שחור ועיניים ירוקות עזר לה לקום.
"לא ראיתי אותך..."
"זה בסדר" ענתה יעל שעוד שניה פרצה בבכי.
"היי אני יונתן!" אמר בשמחה והושיט לה יד,
"אני יעל" ענתה והרגישה שהיא מסמיקה
"אני מחפש את בית הספר עירוני ט... את יודעת במקרה איפה זה?"
לרגע יעל הרגישה מאושרת, "כן ברור אני לומדת שם" ענתה בשמחה.
"מגניב! אפשר ללכת יחד! זאת אומרת, אם את רוצה?"
"בטח" ענתה יעל והם המשיכו זו לצד זו עד לבית הספר. כבר בכניסה לבית הספר, התפצלו כל אחד לכתתו "אני כבר אדבר איתך!" צעק יונתן, "אוקי" צעקה אליו בחזרה.
פתאום מאמצע שום מקום לילי ונעמי הגיעו...
"יש לך מושג כמה חיפשנו אותך?!" צעקה נעמי,
"כן! הסתבכנו נורא בשאלות של המורה למתמטיקה! וגם אלעד חיפש אותך... משהו בכימיה..." המשיכה לילי.
"אני יודעת..." אמרה יעל באדישות.
"אז... למה לא ענית?!" צעקו שניהן ביחד,
"כי סיננתי אתכן. אשמתי שאתן חופרות?"
נעמי ולילי פערו פה, לא האמינו. הן לא שוות את הזמן שלי! חשבה יעל דחפה אותן לצדדים והמשיכה לשיעור.
יום הלימודים חלף ממש מהר, ויעל כבר היתה צריכה לרוץ לפגישה עם השופט.
היא הלכה לאט, לאט, כי היא ממש לא רצתה להגיע למשרד שלו...
עד שלצערה היא הגיעה, פתחה את הדלת והשופט חיכה לה כבר על הכיסא עם מבט זעוף כתמיד.
"יעל... אני לא מבין, מה צריך לעשות כדי שלא תגנבי יותר! גנבות ופשעים לא יעצרו את הכאבים שלך!"
לרגע יעל התחילה לדמוע, הוא צודק... אבל איך אפשר להפסיק?
"תקשיבי יעל, אני פה לעזור לך, ואני אומר לך, להסתובב ב10 בלילה ולגנוב לא עוזר, את חייבת לפנות לפסיכולוג אם את לא מסוגלת להתמודד!" אמר השופט ומבט מלא רחמים הופיע.
"לא רוצה!" יעל צעקה כמו ילדה בת שנה שלקחו לה את הסוכרייה שלה...
"לא רוצה להפסיק! זה עושה לי טוב! אני מקבלת דברים שלעולם לא יקנו לי!"
"יעל..." התחיל השופט להגיד,
"את חכמה מאוד, ממוצע 100+, מצליחה בכל המקצועות גם בלי ללמוד, מעבירה שיעורים פרטיים לכול הילדים בכיתה..."
"זה לא ממש כייף אתה יודע? אתה יודע מה זה שבאים אלייך רק שצריכים משהו?!" התפרצה יעל לדבריו והשופט המשיך, "אני לא מדבר עליהם, הם לא העיקר פה... העיקר הוא שאת יכולה ללמוד, להצליח ובעתיד להרוויח כסף ביושר, תשכחי מלגנוב עכשיו, אם תמשיכי לזלזל בלימודים, לדחות כל הצעה טובה לימודית שבית הספר מציע לך, מלגות, שיעורי הצטיינות, בונוסים, ביקורים באוניברסיטה, באמת לא תגיעי לשום מקום! בית הספר רוצה לעזור לך לממש את הפוטנציאל שלך! ואת מסרבת לכל מה שיכול לעזור לך!"
"אני לא רוצה דברים בעתיד... אני רוצה אותם עכשיו" אמרה יעל והחלה לבכות.
"אני יודע שזה קשה..." אמר השופט, "אבל תנסי, טוב?"
יעל הנהנה ופנתה הביתה. היא דברה עם אימה בטלפון ושמעה ממנה שהיא בבית עדיין, ושכדי שהיא תבוא מהר כי ארוחת הצהריים מתקררת.
יעל שהיתה ממש רעבה הלכה הכי מהר שיכלה...
"אמא אני בבית!" אבל ההלם תקף אותה, אימה היתה שכובה על הרצפה, מדממת ועלייה מכתב,
בקרוב לא ישאר לך אף אחד,
אשר.
;){kind=link}